ניקח סיטואציה המתרחשת בהרבה בתים: אתם במקום מסוים, והגיע הזמן ללכת. לילדים שלכם כיף, או שבדיוק עכשיו הביאו להם שוקולד, או שדווקא עכשיו הם באמצע שלב במשחק.

1.תגידו שאתם רואים שממש כיף להם ואתם שמחים על כך, אבל שאתם עוד מעט מתכוננים ללכת וכדי שהם יוכלו להגיע הביתה הם צריכים לצאת אתכם. מי שרוצה להצטרף מוזמן. (השימוש ביחידות זמן כמו 5 דקות, לא תמיד יעיל אצל ילדים שתפיסת הזמן שלהם טרם התעצבה) חשוב שתעשו את זה בשיא הנוחות.

2. כשמגיע הרגע ללכת- אל תכריחו, תאיצו או תלחיצו,  אלא תאפשרו את חופש הבחירה לילד שלכם. (לא בנימה של ייאוש) פשוט תודיעו שאתם הולכים, בצורה שהיא מאוד עניינית.  

3. אם הוא בוחר למרוח את הזמן, להתעצבן, לבכות- זה ממש בסדר. אתם מבינים אותו, אבל אתם ממשיכים בשלכם (הרכבת ממשיכה לנסוע).

4. תנועו לכיוון היציאה, בלי הילד. בשלב הזה חשוב מאוד לא להיכנע למשא ומתן, ולא לחזור אחורה לבדוק מה קורה-  כי ברגע שהגבול נמתח הם ינסו למתוח אותו שוב ושוב. הרבה פעמים הילדים רגילים שאנחנו עוצרים הכל בשבילם, ולכן עצם הפעולה שלכם ממשיכים לנוע, תיצור אצלם את התנועה לכיוון היציאה. בלי משא ומתן, בלי מלחמות.  כשהם בוחרים להצטרף, קבלו אותם בכיף- "איזה כיף שבחרת להצטרף אליי בדרך הביתה, הרבה יותר נעים לי שאתה איתי".

עם הכלים הנכונים  אפשר ליצור שיתוף פעולה בכל סיטואציה. גם בדברים כמו שיעורי בית, התנהגות בבית ספר, מטלות יומיות וכו'...

בסיום תהליך מלא בתפנית, ההורים יודעים ליצור שיתוף פעולה מרצון אצל הילדים שלהם, מבלי לפגוע להם בחופש הבחירה.