"אם נתתם אפשרות לילד לעשות מה שבא לו, אין מצב שהוא ירצה להיכנס לשיעור".

ככה אמר לנו אחד האבות, בבואו למפגש עם בנו בן ה-6. אמרנו לו שזה ממש בסדר, ולנו בתפנית אסור להכריח אותו, וכשהוא יבחר להצטרף אנחנו ממש נשמח. אמרנו את זה גם לילד, שגם ככה היה בהלם שלא מכריחים אותו להיכנס למפגש.

הילד כמובן, בחר להישאר עם ילד אחר על הספה ולשחק בטלפון. האבא המאוכזב נכנס למפגש, שם הסברנו לו את החשיבות שימשיך כרגיל, כאילו לא קרה כלום, ובשום אופן לא ינסה להגיד לילד שלו להגיע, להתחנן או להאיץ. בחירה היא לא באמת בחירה, אם לוחצים אותנו לעשות אותה.

אז יצאנו עם האבא לשחק בבלון, ממש מול הילד.

האבא רומז עם העיניים שאין סיכוי שזה יעבוד. הדרכנו אותו להמשיך. לאט לאט, הילד הרים את מבטו מהמסך, בוחן את הפעולות שאנחנו עושים למולו. פתאום הוא הכריז שגם הוא רוצה לשחק. כמובן ששמחנו, אבל גם הסברנו לו שאנחנו נסיים קודם את המשחק שכבר התחלנו, ורק אז הוא יוכל להצטרף. אמרנו לילד שכדי להגיע לתרגילים הכיפיים, צריך להתחיל את המפגש. הוא בחר להניח את הטלפון בצד, ונכנס בכיף ובהתלהבות. משם המפגש המשיך עם המון שיתוף פעולה גם מול הפעולות שדרשו ממנו יותר מאמץ.