נולדתי בטג'יקיסטן (ברה"מ) וגדלתי בתור ילד מופנם מאוד וללא ביטחון עצמי. היחס והחינוך שניתן לילדים היה נוקשה מאוד, כלל לא מתחשב ואף משפיל, דבר שהיה אופייני מאוד למקום ולתרבות של המדינה הפרו-מוסלמית. המסגרות בהן ביליתי את ילדותי ורוב שנות נעוריי לא הקנו כלים לחינוך ילדים בצורה סובלנית ותומכת כדי לתת להם להרגיש אישיות בעלת ערך, מוכשרת ובעלת יכולת להשיג יעדים ללא פרדיגמות שלפיהן חונכו.

 ב-1992 עלינו ארצה. התחלתי ללמוד את השפה ולהשתלב בתרבות המקומית. עם הזמן, במסגרת לימודית נודע לי על אבחנות כגון הפרעות קשב וריכוז, דיסלקסיה, ילדים עם חריגות וקשיים בלימודים, ילדים המתקשים חברתית וכו'. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למעשה, אלה היו דברים שחשתי ברוב שנות ילדותי. עם השנים צמחתי והתפתחתי, סיימתי את לימודיי בהצלחה כטכנאי שיניים עם הסמכת "אומן" (הגבוהה ביותר), והמשכתי ללימודי רפואת שיניים.

במהלך כל שנות לימודיי חשתי קושי רב בלימודים. תמיד נעזרתי בשיעורי עזר נוספים מעבר למה שנותנת המסגרת. ראיתי את חבריי מתקדמים ומצליחים. משום מה תמיד אמרתי לעצמי "אתה יכול יותר", אך בגלל מחסומי למידה והקשיים בלימודים חששתי מאוד להיחשף לדברים חדשים. במהלך חיי יזמתי כמה פרויקטים עסקיים ודי הצלחתי בהם, אך הקושי הפריע לי מאוד - הרתיעה הזאת מרכישת ידע חדש ומכל הדברים שאובחנתי בהם כתלמיד.